שאיבה בלעדית- סיפור האי הנקה שלי או כך נהייתי שואבת בלעדית

בתכניות שלי- הנקה מלאה, במציאות- שאיבה בלעדית. איך זה קרה?

אני, שדקלמתי מתוך שינה את כל יתרונות ההנקה, חיכיתי לחיבור הכל כך מיוחד הזה עם התינוק שלי, דווקא לי דברים קרו לגמרי אחרת ומצאתי את עצמי בשאיבה בלעדית, שנמשכה שנה וחצי.  בקצרה – גילינו באיחור שיש לכרמי "לשון אחורית", עד לאבחנה החשובה הזו עשיתי עוד כמה טעויות שכמעט ייבשו אותי וככה קיבלנו תינוק רעב ומתוסכל שלא מסכים לינוק ואמא שואבת בלעדית. ללקחים ולשורה התחתונה- דפדפי לתחתית העמוד.

רוצה את כל הפרטים? בבקשה ;

כרמי נולד במים מקוניאליים כבדים ומיד עם הגחתו לעולם נלקח לסאקשן והנשמה. זה כשלעצמו יכול לייצר בעיות בהנקה בגלל החוויה הלא נעימה עבור התינוק. אחרי הסאקשן את חצי השעה הראשונה של חייו הוא פשוט צרח. למה? כי בהיי שהייתי בו אחרי 20 שעות של צירים ולידה, לא עלה בדעתי שזה לא הגיוני שבזמן שתופרים אותי הוא שוכב לצידי וצורח. לא הצלחתי למחות, לא על זה שלא מאפשרים לאף אחד להחזיק אותו בחדר (כי "תפירה זה תהליך סטרילי" והמלווים שלי התבקשו לצאת)  ולא על זה שגם לא נותנים להוציא אותו מהחדר, נגיד כדי שאבא שלו יחזיק וירגיע אותו. בקיצור, עד תום התפירה המסכנון היה כל כך מותש, עצבני ובוכה, שלמרות מאמציה של האחות המקסימה לעזור לי לנסות להניק בפעם הראשונה הוא פשוט לא הצליח להתחבר. אני מתפוצצת בכל פעם שחושבת על זה. חוויה טראומטית לגמרי, עקשנות מיותרת של צוות אטום בחדר הלידה, נושא לפוסט אחר…

למחרת בבוקר ביקשתי עזרה מהאחיות במחלקה והופ! הקסם קרה והמתוק התחיל לינוק.  כשיצאנו הביתה הגיע גם החלב ואיתו גודש מזעזע. מיד באותו יום הצטיידנו במשאבת ספקטרה מיד שרה, שתלווה אותנו עוד חודשיים קדימה. היה לי כל כך חשוב שזה יעבוד, שכבר בשבוע הראשון ביקרנו אצל יועצת הנקה, שתנחה כיצד לחבר נכון וכיצד להניק בתנוחות שונות. יופי טופי.  ההנקות היו מאוד ארוכות, לא פחות מ-45 דקות ולפעמים אפילו שעה וחצי(!). קראתי  ש"לא צריך להסתכל על השעון אלא על התינוק", הנקה לפי דרישה לא? אז זהו, שלא.

בשבוע השני פתאום התחילו בעיות. פה ושם הוא היה מתנתק באמצע הנקה. עד סוף השבוע הגעתי למצב שאני משקיעה יותר זמן בניסיונות החיבור מחדש מאשר בהנקה עצמה. ואז, פתאום הוא סרב לינוק ואני לא מבינה למה זה קורה. אני מתוסכלת ועצובה וכועסת ובוכה כל היום. "איך זה יכול להיות שאנחנו לא מצליחים לינוק ולהניק ואיך אני לא מצליחה לעשות את מה שאני אמורה באופן טבעי לעשות, ואני רוצה שהוא יקבל חלב אם ולא פורמולה!"  ועוד שלל מחשבות שליליות כאלו. שבר מוחלט.

קראתי כל מילה שיש לאינטרנט להציע על תינוק שמסרב באופן פתאומי לינוק, שום דבר לא התאים. רצתי מהר חזרה ליועצת ההנקה, גם היא לא ידעה להגיד לי למה זה קורה אבל יחד גילינו שהקטן לא עלה בכלל במשקל בשבועיים האלו, בהם הוא היה אמור חזור למשקל הלידה. לא טוב בכלל. כדי לשמר את ההנקה התחלנו במשטר של 8 שאיבות ביום(עם הספקטרה הלא מתוחכמת- רבע שעה צד ימין ואז עוד רבע שעה לצד שמאל ובפועל זה אף פעם זה לא לקח פחות מארבעים דקות)  והאכלה של החלב השאוב עם צינורית( finger feeding ), כי האכלה מבקבוק תחסל את הסיכוי שיחזור לינוק מהשד. המשמעות הייתה שכל שלוש שעות על השעון האכלתי בחלב שאוב, הרדמתי, שאבתי ושטפתי את כל הציוד בסיום. הרבה פעמים עד שסיימתי את הסבב, עברו שלוש שעות ושוב הגיע הזמן להתחיל הכל מהתחלה…

זה נראה ככה:

 

אחרי שבוע מייאש ומתיש במיוחד, הקטן התחיל לעלות במשקל ועברנו להנקה עם תוספת חלב שאוב מראש שניתנה על השד באמצעות הצינורית, שכעת מודבקת לשד בעת ההנקה. התוכנית הייתה להוריד את תוספת החלב השאוב בהדרגה עם העלייה שלו במשקל. בנוסף היועצת אבחנה חיך גבוה, גורם שיכול להסביר חוסר יכולת של תינוק לייצר וואקום טוב וכן היא הרגישה שהלשון שלו לא לגמרי "רגילה" וייעצה לפנות למומחה שיאבחן את הלשון. עובר עוד שבוע כזה, עם אותה שגרה מתישה של שמונה שאיבות ביום, הפעם עם הנקה מסורבלת מלאת אביזרים- גם מגן פטמה, כי אולי הפטמה שלי לא מפעילה מספיק טוב את רפלקס המציצה שלו עם החיך הגבוה הזה, גם בקבוק חלב שאוב וצינורית מודבקת שמוליכה אותו לפה של הקטנטן .  ייאוש.

מנקודה זו עשיתי שתי טעויות קריטיות. הראשונה הייתה להפסיק בבת אחת את תוספת החלב השאוב , פשוט כי הייתי מותשת לגמרי ומאסתי בשאיבה האינטנסיבית וגוזלת הזמן. הטעות השנייה הייתה להתמהמה ולא לגשת מיד להתייעצות עם רופא מומחה לגבי הלשון שלו.

ומה קרה? במשך השבוע הבא הוא אכן ינק ואני שאבתי רק כשהרגשתי מאוד גדושה, בערך פעם פעמיים ביום. איזה אושר!! אין לתאר. אחרי שבוע שאני בעננים כי סופסוף הוא יונק וזה ממש הולך לנו ואני מרגישה שיש לי מלא חלב (כי כל הזמן יש גודש) הגיע יום שבו הוא פשוט לא ירד מהציצי, ישבתי והנקתי כמעט כל היום וחשבתי לעצמי "קפיצת גדילה". הגיוני לא? אז שוב- לא.

למחרת באמצע הנקה, הוא מתנתק מהפטמה ומתחיל לבכות בכי מר. שום ניסיון חיבור לא עזר. הוא פשוט לא הסכים( התפתלות, הקשתת גב אחורה, בכי נוראי…). ניסיתי לחזור להאכלה עם הצינורית וזה רק עצבן אותו יותר. בלית ברירה העברתי את החלב לבקבוק ונתתי לו. הוא חיסל את הבקבוק ונרגע. הילד היה ר-ע-ב.

שוב אני בוכה כל היום, שוב כל המחשבות השליליות, "למה זה קורה לנו?? למה אני לא מצליחה להניק?? אין מצב שאני עוברת לפורמולה!" שוב כל הכעס הזה ואני בכלל לא רוצה לכעוס.. מרגישה במערבולת ולא רואה איך אני יוצאת ממנה.

פניתי ליועצת הנקה אחרת (ברכה ועידית המקסימות מ"חוויה ליניקה") גם מטעמי קרבה גיאוגרפית וגם כי התביישתי לחזור ליועצת הראשונה אחרי ש"יצאתי לדרך עצמאית" בניגוד לעצתה והסתבכתי ככה. עברו כמה ימים עד שהצלחנו לתאם ולהיפגש. בינתיים מתוך המחשבה שאם כבר נכנענו לבקבוק אז לפחות שיהיה בקבוק תומך הנקה, קנינו בקבוק  "קלמה" של מדלה, שמכריח את התינוק ליצור וואקום כדי לקבל את החלב. השתדלתי להאכיל אותו רק מהבקבוק הזה אבל הרבה פעמים נאלצתי להעביר לבקבוק רגיל כי הוא פשוט לא הצליח לשתות את החלב ממנו ושוב הגיעו הבכי והתסכול והתנועות העצבניות. בפגישה עם יועצת ההנקה השנייה גילינו שאני לא שופעת חלב כמו שחשבתי, להיפך, אין לי הרבה חלב בכלל והוא יוצא ממש לאט. המסכנון הקטן שלי רעב ומתוסכל פעמיים, גם מהכמות המעטה וגם מהקצב האיטי שהמעט הזה מגיע אליו. בקבוק ה"קלמה " נזנח הצידה כדי להפסיק לבלבל את המסכנון ופשוט לתת לו לאכול ולהיות רגוע. היא גם בודקת את הלשון שלו ובדומה לקודמתה מרגישה שהלשון לא קשורה אבל גם לא לגמרי "רגילה" וממליצה לפנות לייעוץ מומחה. המשימה עכשיו היא להעלות את כמות החלב שלי ולהמשיך להציע את השד בכל הנקה, אם לא הולך לעבור לבקבוק. אני מתחילה לקחת תוסף להגברת ייצור חלב(נוטרי מילק וחילבה), שואבת ארבע פעמים ביום, מתחילה כל האכלה עם ציצי (וברוב המקרים עוברת לבקבוק כי הקטן מוחה) והכי חשוב- יומיים אח"כ אנחנו אצל רופאת שיניים מומחית לילדים ותינוקות שמתמחה בהתרת לשון. הרופאה ממששת קלות את הלשון שלו ומודיעה נחרצות- יש כאן מקרה של "לשון אחורית", הדרגה הרביעית של לשון קשורה. המיתר שמחבר את הלשון לרצפת חלל הפה קצר ומעובה וזה גורם לתנועתיות פחות טובה של הלשון בתנועת היניקה. תוסיפו לזה החיך גבוה ואז בכלל יכולת היניקה צונחת. בו במקום היא מבצעת התרה. למחרת כרמי חוזר לינוק כמעט בכל האכלה ואני בעננים.

מכיוון שהסיפור שלנו הוא רכבת הרים, הירידה לא אחרה להגיע, עברו עוד יומיים והוא כבר לא מסכים יותר לינוק, רק בקבוק. אני באבל, אין מילים אחרות. אחרי סאגה מתמשכת של חודש וחצי שבהם אני מתאבדת על ההנקה ומוכנה לעשות כמעט הכל בשביל לשמר אותה, אחרי כל זה נוותר עכשיו???

אנחנו נפגשים שוב עם יועצת ההנקה ובמפגש הזה היא אומרת משפט מכונן שהלך בערך ככה "הרבה פעמים עם תינוק ראשון יש איזו פנטזיה שאת תלכי לך בשדות עם התינוק ותחלצי לו שד והוא ינק והכל יהיה מושלם… אבל זה לא תמיד הולך ככה וזה לא סוף העולם! התינוק שלך בריא ושבע ומטופל וזה מה שחשוב, אז אולי לא תהי אמא מניקה, אבל את יכולה להיות אמא שואבת".

אני לא יודעת למה דווקא המשפט הזה הוריד לי את האסימון, אבל הוא ירד. אחרי כל הסאגה ואחרי שכולם מסביבי מתחרפנים מזה שאני לוקחת את זה כל כך קשה, סופסוף נוחתת בי תחושת השלמה ואיתה ההקלה.

נכון שמאוד, מאוד, מאוד רציתי להניק אבל התינוק שלי רוצה אחרת כרגע, למרות ועם הכל.  אז אני מחליטה ככה: חשוב לי שהוא יאכל בעיקר חלב אם, אני אשאב לו חלב ואמשיך להציע לו שד, ירצה לינוק- מה טוב, לא ירצה לינוק- גם בסדר. וזהו! ביום אחד שיחררתי את ההנקה ועברתי לשאיבה בלעדית.

ההערכה הראשונית שלי לגבי השאיבה התארכה עם הזמן, חשבתי שאשאב עד גיל שלושה חודשים, בסוף יצא ש"מסע" השאיבה שלי נמשך שנה ושבעה חודשים 🙂

בשורה התחתונה – חכמה בדיעבד מהנקה לשאיבה בלעדית

אני אוהבת ללמוד מניסיונם של אחרים אז אסכם כאן את השגיאות שעשיתי והמסקנות מהן:

1. הטעות הכי גדולה – אם ממליצים לך להתייעץ עם רופא מומחה בכל מה שקשור להנקה לכי מיד! לא מתמהמהים עם דברים כאלו. אם כרמי היה עובר את ההתרה בגיל שלושה שבועות ולא בגיל וחודש וחצי כנראה שהיה נחסך משנינו הרבה תסכול וסבל.
2. אני באמת חושבת שאין כזה דבר שביתת הנקה בלתי מוסברת בטח שלא בתינוק כל כך צעיר. אם תינוק מסרב לינוק, סביר להניח שיש לו סיבה מצוינת, הוא פשוט לא יכול להגיד לך מה היא. במקרה שלנו, כרמי היה רעב ומתוסכל ולכן הפסיק לינוק. מבנה חלל הפה שלו(חיך גבוה בשילוב לשון אחורית) לא אפשר לו ליצור וואקום ולינוק ביעילות. הוא התאמץ מאוד לינוק אבל קיבל מעט חלב עד שנמאס לו להתאמץ "על ריק" . הפסקת ההנקה היתה הדרך שלו להודיע לי שהוא רעב ושצריך להאכיל אותו בדרך אחרת.
3. גודש מתמשך בשדיים זו נורת אזהרה, ולא סימן שיש הרבה חלב. בהנקה טובה, כשהתינוק מתחבר נכון לשד ומייצר וואקום רציף וחזק, הוא מקבל את כמות החלב שהוא צריך ומנגד השד מתרוקן.  גודש מחייב תשומת לב ובמקרה הצורך התייעצות עם יועצת הנקה. בזמן שחשבתי שיש לי חלב בשפע, הגודש שהרגשתי היה סימן לשדיים שהולכים ומתייבשים בגלל פינוי חלב לקוי(ראי סעיף קודם), הם פשוט קיבלו איתות מתמשך שאין צורך בכל החלב שהם מייצרים.
4. הנקות ארוכות(45 דקות וצפונה) דורשות גם הם תשומת לב, בעיקר כשיש גם סימנים בעייתיים נוספים(גודש, בכי, התנתקות באמצע ההנקה וכו'). במקרה שלי ההנקות הארוכות העידו על תינוק רעב שלא מצליח לקבל את כמות החלב שהוא צריך. בגלל מבנה חלל הפה שלו ובגלל שהפסקתי לשאוב התחיל "מעגל קסמים" של התייבשות  שרק החריף את המצב. לכן הוא התאמץ  בכל הנקה והיה על השד הרבה מאוד זמן. גם אותה "קפיצת גדילה" שחשבתי שקורית הייתה למעשה ניסיון נואש שלו פשוט לשבוע.
5. שאיבה בלעדית אינטנסיבית לאורך תקופה מצריכה משאבה טובה שמאפשרת לך להיות ניידת ועם ידיים חופשיות. כשאת מבלה במצטבר מספר שעות ביום בשאיבה קשה לעשות את זה כשאת תקועה במקום עם שתי ידיים על הציצים. למרבה הצער הפתרונות "הזולים"(השכרה מיד שרה, משאבה פשוטה וזולה) לא נותנים מענה במצב כזה. אני לא עמדתי במשטר של 7-8 שאיבות ביום. לו הייתה לי משאבה טובה מההתחלה, זה לא היה כזה סבל מתיש וכנראה שלא הייתי מפסיקה לשאוב בבת אחת ולא הייתי מגיעה למצב של התייבשות שרק החריפה את התסכול של כרמי הרעב. אחרי חודשיים של שאיבה במשאבה מושכרת חלשה מרוב שימוש (ובוודאי שלא יכלה לתת שאיבה דו צדדית) השקעתי ברכישה של משאבה דו צדדית חזקה, קומפקטית ונטענת ובחזיית hands-free. זה בעיני מה שעושה את ההבדל  ומאפשר  לעמוד במשטר השאיבה. כך יכלתי  להסתובב בבית ולעשות דברים תוך כדי השאיבה למשל לאכול, לשחק עם כרמי, להאכיל אותו, לשטוף כלים אם רציתי להיות יעילה, לסמס, לפייסבק, לכתוב שורות אלו…הבנת את הקטע. ידיים חופשיות, קומפקטיות וחופש מחיבור לחשמל ואת צולחת את השאיבה כמו נמרה וכולם מתפלצים ("איך את עושה את זה עדיין??").

​זהו, זה הסיפור שלי. מאז שכרמי נולד ועם כל מה שעברנו , מצאתי את עצמי חולקת המון מידע עם אמהות נוספות מנסיוני על כל מה שקשור לשאיבה בלעדית ושאיבת חלב בכלל. מפה לשם – נולד הבלוג והשאר היסטוריה 🙂 טוב שבאת!